הפרוגנוזה לאורך זמן בארכנואידיטיס
תרגום: שרית שץ
(המאמר פורסם בשנת 1989. למרות היותו מיושן, הוא מביא סקירה מעמיקה ומפורטת לגבי מחלת הארכנואידיטיס. ברמה העקרונית, המידע בו רלוונטי מאוד גם להיום)
 
במחקר זה השתתפו 50 מטופלים. נערך מעקב ארוך טווח של 10-20 שנה אחר 36 מהם (72%). לפני התפתחות הארכנואידיטיס, 90% מהם סבלו ממחלת דיסק, עברו מיאלוגרפיה באמצעות Pantopaque ובעקבות כך עברו ניתוח בעמוד שדרה מותני. כאבים ואי יכולת תפקודית נטו להישאר יציבים כפי שהיו בעת האבחנה, למרות שהיו תנודות בחומרת התסמינים. חסרים נוירולוגיים ניכרים היו שכיחים יותר על רקע התערבות ניתוחית ופחות על רקע התפתחות טבעית של המחלה. תסמינים במערכת השתן אופיינו על ידי דחיפות, תכיפות ואי שליטה על מתן שתן שהתפתחה בקרב 23% מהמטופלים, ללא כל סיבה נראית לעין. למרות שרבים מהמטופלים היו מסוגלים ללכת ולנהוג במכונית, ללא הגבלות ניכרות, היכולת לשוב לעיסוק קודם בחייהם הייתה מוגבלת ביותר. מרבית המטופלים היו תלויים בטיפול נרקוטי נוגד כאבים על בסיס יומיומי. מעטים מהם פתחו התמכרות לאלכוהול. היו שני מקרי מוות על רקע התאבדות. למרות שמקרי המוות האחרים לא היו קשורים ישירות למחלת הארכנואידיטיס, טווח החיים הממוצע היה קצר יותר ב-12 שנה. תוצאות הטיפול היו מאכזבות. מחלת הארכנואידיטיס עלולה לגרום לנכות ומוגבלות, אך במעקב לטווח ארוך נראה שהתקדמות התסמינים והחמרה בפגיעה בתפקוד, כפי שהיו בעת אבחון המחלה, אינם המהלך הטבעי של המחלה.

 

ארכנואידיטיס תוארה כתעלומה הגדולה ביותר בתחום ניתוחי עמוד השדרה. היא מאופיינת בתהליך דלקתי בלתי ספציפי הגורם לפיברוזיס והיאליניציה של קרום הארכנואיד, אשר הופך להיות עבה יותר ונדבק הן לקרום הפיה והן לדורה. טווח השינויים הוא נרחב, החל מהדבקויות של שורשי העצבים וטשטוש של שרוולי שורשי העצבים ועד להיצרות רב סגמנטלית של החלל הסובארכנואידלי. התצוגה הקלינית רב גונית אף היא, החל מתסמינים קלים ביותר ולא משמעותיים ועד מחלה קשה ומייסרת, מתקדמת אשר בסופה גורמת לפרהפלגיה ואפילו למוות. מרבית המטופלים נעים בין שני קצוות אלה. זאת מחלה הגורמת לנכות, מאופיינת בכאב קשה ועקשני וחסרים נוירולוגיים, ללא תקווה לריפוי. היכולת לחיות חיים יצרניים נהרסת ויוצרת מחיר קשה לפרט ולחברה.

מחלת הארכנואידיטיס שכיחה יותר בעמוד שדרה מותני. קיימים גורמים אטיולוגיים רבים. היא עלולה להתפתח כמחלה משנית לבעיה קיימת בעמוד שדרה, כמו היצרות של עמוד שדרה. יחד עם זאת, מרבית הגורמים לארכנואידיטיס כיום, הינם על רקע התערבויות רפואיות, כמו ניתוח גב ומיאלוגרפיה, במיוחד בחומר שהיה פופולארי בעבר – Iophendylate – Pantopaque. למרות התיעוד הברור בספרות המדעית לגבי הקשר הסיבתי בין הזרקה אינטרטקאלית של Iophendylate לבין ארכנואידיטיס, ישנם עדיין רופאים בארצות הברית המתעקשים על השימוש בו, למרות קיומם של חומרי ניגוד פחות גורמי סיכון, כמו חומרים על בסיס מים שהם העדיפים כיום בשימוש במיאלוגרפיה.

שכיחות מחלת הארכנואידיטיס איננה ידועה. מרכז אחד דיווח שארכנואידיטיס אחראית לנכות בקרב לפחות 11% מהמטופלים הסובלים מתסמונת כשל ניתוח גב. אם ניקח בחשבון ש-200,000 עד 4000,000 נתוחי גב מתבצעים מידי שנה בארצות הברית, ו-25% מהם לא משתפרים או שמצבם אף מחמיר, ברור שארכנואידיטיס מהווה בעיית בריאות בעלת חשיבות ומשמעות.

קיימות הרבה מאוד שאלות ללא מענה מאשר שאלות שיש עליהן מענה, בהקשר לארכנואידיטיס. מחברים חלוקים בדעותיהם לגבי סוגיות רבות, החל מהפתוגניזיס ועד לפרוגנוזה.

Elkington טען שההיסטוריה הטבעית של המחלה היא התקדמות לפרהפלגיה. מחברים רבים מאז הפריכו טענה זאת ופרסמו מאמרים המציגים נתונים ביחס להתקדמות המחלה לעבר שיתוק בשיעור של 0 עד 25% וכן שכיחות "מגוונת" להתפתחות תסמונת "זנב הסוס" Cauda Equina Syndrome. כל המאמרים הללו הנם בעלי מעקב קצר טווח בלבד, דבר המותיר את הרופא בעמדה קשה כאשר הוא עומד מול שאלות המטופל ביחס לפרוגנוזה. מטרתו של מחקר זה להציג את הפרוגנוזה לטווח ארוך של מטופלים הסובלים מארכנואידיטיס של עמוד שדרה מותני.

 

חומרים ושיטות

כל המקרים של ארכנואידיטיס במרכז הרפואי של לונג ביץ´ בין השנים 1963 ו-1976, נסקרו באופן רטרוספקטיבי. המקרים שנכללו במחקר זה היו אלה בעלי אבחנה ברורה של ארכנואידיטיס שנעשתה או על ידי מיאלוגרפיה ו/או באמצעות בדיקה ישירה של הדורה בעת ניתוח. 51 מטופלים התאימו למדדים הללו. 26 מה (51%) נתנו להשגה ולמעקב באמצעות ראיונות טלפוניים, שאלונים, ציור אופי הכאבים ו/או ביקור במרפאה. 10 חולים (20%) נפטרו. עבור אלה נעשה המעקב באמצעות ראיונות של בני המשפחה (3) ובחינת תעודת המוות (9). 14 מטופלים לא נתנו להשגה ולמעקב, אפילו לאחר הפעלת חוקרים פרטיים. מסד הנתונים כלל שאלות לגבי אטיולוגיה, תסמינים בתחילת המחקר ובמעקב, נכות תפקודית ותוחלת חיים.

 

תוצאות

אוכלוסיית המחקר כלל 34 גברים ו-17 נשים. הגיל הממוצע בעת האבחון היה 74 (טווח 21-68) ובמהלך המעקב 63 (טווח 49-79). תקופת המעקב נמשכה על פני 10 ו-20 /שנה. האבחנה הנפוצה ביותר בקרב מטופלים כאשר אובחנו לראשונה, הייתה פריצה של דיסק (90%). אבחנות ראשוניות נוספות היו היצרות של תעלת עמוד השדרה (6%), גדולים (2%) ושברים (2%).

48 מהמטופלים (94%) עברו לפחות מיאלוגרפיה אחת עם Pantopaque, 47 (92%) עברו בעבר ניתוח עמוד שדרה מותני. כל מטופל עבר בממוצע 3 מיאלוגרפיות ו-3 ניתוחי גב. 3 מטופלים לא עברו כל מיאלוגרפיה או ניתוח עמוד שדרה, אך הם הציגו היצרות של תעלת עמוד השדרה. מטופל אחד עבר מיאלוגרפיה בשל שבר בעמוד שדרה, אך לא עבר ניתוח בעקבות כך.

ישנם מספר גורמים אשר עלולים לתרום להתפתחותה של הארכנואידיטיס, בנוסף מיאלוגרפיה וניתוח עמוד שדרה. סקירה של תיקי המטופלים העלתה קרע של הדורה בשני מטופלים בעת הניתוח, זיהום לאחר ניתוח התרחש בשני מטופלים. יתכן שהיו סיבוכים נוספים סביב לניתוח, אך רבים מרשומות הניתוחים לא היו זמינים, כמו גם לגבי מעקב של 10 ו-20 שנה לאחר הניתוחים.ל- 3 מטופלים הייתה היצרות קשה של עמוד השדרה לפני הניתוח. כמו כן בכל אחד מהמצבים הבאים, נמצא מטופל אחד: שבר בעמוד שדרה לא מטופל, מנינגיומה ספינלית בגובה T12 שהוסרה, סרטן של הערמונית עם גרורות לעמוד שדרה, היפראוסטוזיס מפושטת בשלד על רקע בלתי ידוע, לויקימיה, והמנגיומות מרובות של עמוד השדרה.

 

השאלון שחולק למשתתפים במחקר

1.      האם אתה סובל מכאבים בגב וברגליים?

2.      מה יותר חמור – כאבי הגב או הרגליים? (תאר באחוזים)

3.      תאר את אופי הכאב: בגב? ברגליים? (לדוגמא: דוקר, בוער, מגרד, תמידי או לסירוגין?)

4.      האם יש לך התכווצויות או עוויתות ברגליים?

5.      האם זה מחמיר בעת פעילות, כמו עמידה, או הליכה?

6.      האם אתה מרגיש חלקים רדומים? עקצוצים כמו מחטים וסיכות?

7.      האם זה כל הזמן אותו הדבר או שזה משתפר בזמנים מסוימים ומחמיר בזמנים אחרים?

8.      האם הכאבים שלך השתפרו, אותו הדבר, או החמירו מזמן האבחנה?

9.      האם אתה נוטל תרופות במרשם? על בסיס יומיומי?

10.  האם היו לך בעיות בגלל נטילת התרופות?

11.  האם היו לך אי פעם בעיות אלכוהול?

12.  האם אתה מסוגל כיום לעבוד? מתי יכולת לעבוד לאחרונה? מדוע הפסקת?

13.  האם אי פעם עברת מיאלוגרפיה?

14.  האם עברת אי פעם ניתוח בעמוד שדרה? רשום את הניתוחים.

15.  אילו צורות אחרות של טיפול קבלת בעבר?

16.  האם טופלת באמצעות פיזיוטרפיה? האם זה עזר? האם זה החמיר את המצב?

17.  אנא בחן את ההיגדים הבאים: אני יכול ללכת ללא עזרי הליכה.... אני יכול ללכת, אך עלי להשתמש בהליכון, קביים או מקל הליכה.....אני לא יכול ללכת.....

18.  האם אתה יכול ללכת על עקביך? האם אתה יכול ללכת על קצות אצבעותיך?

19.  האם אתה מסוגל לנהוג במכונית?

20.  האם יש לך בעיות כלשהן בתפקוד שלפוחית השתן?

21.  האם יש לך בעיות כלשהן בתפקוד המעיים?

 

האבחנה של ארכנואידיטיס נעשתה באמצעות מיאלוגרפיה ב-45 מהמטופלים (88%). בקרב 10 (20%) אושרה האבחנה על ידי ניתוח. ב-5 מקרים (10%) נעשתה האבחנה רק באמצעות ניתוח. מופעי ההדמייה מיאלוגרפיה נערכו בטבלה על פי המדדים של Shaw et al: חסימה מלאה – 15 חולים (30%), חסימה חלקית – 10 מטופלים (20%), Tapered terminal sac או אי סדירות לטראלית – 25 מטופלים (50%), פיזור לא סדיר של החומר או חלל בפיזור החומר – 4 מטופלים (8%), ושאריות קבועות של חומר ניגודי על בסיס שומן – 10 (20%). במטופלים ללא חסם מלא, נחשבה המחלה כמפושטת ב-22 מטופלים (69%) ומוגבלת לרמה אחת עד 3 ב-10 מטופלים (31%). רמות החלבון בנוזל חוט השדרה היו זמינות ב-30 מיאלגרפיות אבחוניות. הרמה הממוצעת הייתה 53 מיקרוגרם אחוז (טווח של 19-128 מיקרוגרם אחוז. הטווח התקין 14-45 מיקרוגרם אחוז). 13 מטופלים (43%) הציגו רמות חלבון גבוהות יותר מהתקין, יחד עם זאת לא נראה שדבר זה היה קשור לנוכחות חסימה מלאה. מתוך 15 המטופלים עם חסימה מלאה, רמות חלבון היו זמינות רק ב-9 מהם. רק בקרב 3, רמות החלבון היו גבוהות מהתקין עם רמה ממוצעת של 54 מיקרוגרם אחוז.

אלקטרומיוגרפיה הייתה זמינה אצל 17 מטופלים. לא נראה שבדיקה זו הייתה יעילה בביסוס האבחנה והיא גם לא הייתה קשורה לחומרת התסמינים. 13 היו חיוביים (74%), עם שינויים שתוארו כקלים או בינוניים.

התצוגה הקלינית הייתה מגוונת. 48 (96%) סבלו מכאבי גב תחתון ו-49 (98%) סבלו מכאבים ברגליים. דבר זה פחת ל-83% ו-79% במעקב, בהתאמה. 2 מטופלים (4%) סבלו רק מכאבי רגליים ומטופל אחד סבל רק מכאבי גב. לא נצפו דפוסים עקביים לגבי מהלך החמרת הכאבים.  כאבי רגליים בשתי הגפיים נצפו בקרב 52% של המטופלים בעת האבחנה ובקרב 75% בעת המעקב. כאבים ברגל אחת נחלקו באופן שווה לימין ושמאל. 29 מטופלים תארו את הכאב ברגלים כלא רדיקולרי 19 מטופלים (65%) וכרדיקולרי – 10 מטופלים (35%). 85% סבלו מפרסטזיות ו-12% שללו אותן. מטופל אחד לא סבל מכאבים לא ברגלים ולא בגב והיה מסוגל ללכת 4 מייל ביום, למרות שממצאי המיאלוגרפיה הציגו שינויים קשים שהתאימו לארכנואידיטיס. 3 מטופלים חוו רק כאבי גירוד מידי פעם בגב וברגליים. מטופל אחד היה פעיל דיו כדי לשחק מידי פעם טניס.

בדיקת מיאלוגרפיה אצל כל השלושה התחדדות של השק הטרמינלי והפרעות של אי סדירות לטראלית, אבל ללא עדות לחסימה חלקית או שלמה. אחד מהם השתתף בתוכנית לכאבי גב, אחד עבר ליזיס של ההתדבקויות ואחד טופל בפזיוטרפיה בלבד.

ציורי הכאבים הציגו לעתים רחוקות כאבים בעלי אופי רדיקולרי והם נטו להיות לא רדיקולריים בעלי פיזור מפושט, דבר אשר יכול לרמז מקשיים פסיכולוגיים חופפים (תופעה מוכרת במטופלים שעברו מספר ניתוחי גב). תיאור הכאב היה מגוון: "שורף" היה התיאור השכיח ביותר, לאחר מכן "מגרד" ולאחר מכן "דוקר", הן לגבי כאבי הגב והן לגבי כאבי הרגליים. בעקביות מפתיעה המטופלים התלוננו על החמרת הכאבים בעת פעילות, במיוחד בעמידה ובהליכה. התכווצויות ועוויתות ברגליים בעת פעילות כלשהי, היו אף הן שכיחות.

כאשר נשאלו האם התסמינים הנוכחיים הוחמרו, השתפרו או נותרו ללא שינוי מאז אובחנה הארכנואידיטיס, 59% הרגישו שהם ללא שינוי, 33% הרגישו שהם הוחמרו ו-7% דיווחו על שיפור. כמעט כל המטופלים ציינו שהתסמינים מאופיינים בתנודות על רצף הזמן. כדי לבחון זאת, 14 מטופלים רואיינו שוב לאחר חצי שנה ושנה מאז הראיון הראשוני. 57% שינו את הערכתם. בראיון השני, 21% הרגישו ללא שינוי, 29% הרגישו החמרה ו-50% הרגישו הטבה מאז אובחנה אצלם הארכנואידיטיס.

בבדיקה גופנית, נמצאה ירידה ביכולת תנועת הגב בקרב 87%, חולשה מוטורית ב-66%, וחסרים סנסוריים בקרב 74%. תבחין הרמת רגל ישרה היה חיובי ב-50 מעלות או פחות, בקרב 53% מהמטופלים ושלילי בקרב 47%. החזרים גידיים היו חסרים או מוחלשים בקרב 70%.

הפרעות בתפקוד שלפוחית השתן או המעיים, נצפו בקרב 6 מהמטופלים (12% בעת האבחנה). 3 התלוננו על תכיפות ודחיפות במתן שתן ואי שליטה על מתן שתן. אחד מהם עבר ניתוחי גב רבים, כולל Cordotomy להקלת הכאבים, לאחד מהם היה קרע בדורה בעת הניתוח (למינקטומי), ולאחד הייתה היצרות של תעלת עמוד השדרה, ללא ניתוח בעברו. לגבי 2 מהמטופלים ראוי לייחס תשומת לב מיוחדת, מכיוון שהיה להם שיתוק חלקי של הרגליים בעת האבחון של המחלה. שניהם נזקקו לעזרים לצורך ניידות והתלוננו על בעיות שילטה על סוגרים. אחד מהם עבר 3 מיאלוגרפיות ושני ניתוח גב בשל פריצות דיסק. מיאלוגרפיה בעת האבחנה הצביעה על חסימה מלאה בגובה L4-L5בעת הניתוח, חקירה אינטראדורלית העלתה רקמת צלקת דחוסה וארכנואידיטיס התדבקותית מפושטת. המטופל השני עבר ניתוח לכריתת מנינגיומה ספנלית. 4 מתוך 6 המטופלים הללו נשרו מהמעקב.

10 מטופלים פתחו בעיות בתפקוד הסוגרים לאחר האבחנה של הארכנואידיטיס. התלונות השכיחות ביותר היו תכיפות, דחיפות ומידי פעם אי שליטה על הסוגרים. אף אחד מהם לא התלונן על אי שליטה בפעולת מעיים. היה קשה לייחס את התסמינים מצד מערכת השתן למחלת הארכנואידיטיס. יתכן שגורמים אחרים היו אחראיים לכך: ניתוח נוסף, גידולים בדרכי השתן (ערמונית), והזדקנות. נעשה ניסיון להפריד את המטופלים שפתחו בעיות סוגרים לאחר האבחנה של הארכנואידיטיס, ושלא היו להם גורמים אחרים שתרמו למצב. למטופל הראשון היה סרטן של הערמונית. למטופל השני הושתל  Dorsal Column Stimulator. המטופל השלישי עבר 4 ניתוחים לליזיס של ההדבקויות, קרע בדורה וזיהום של פצע הניתוח ולבסוף גם לו הושתל  Dorsal Column Stimulator. הרביעי עבר ניתוח אחד לליזיס של ההדבקויות אך בעיות השתן שלו התפתחו על רקע הגדלה של הערמונית.

6 מטופלים, 23% מאלה שנערך אחריהם מעקב, פתחו בעיות סוגרים לאחר האבחנה הראשונית של הארכנואידיטיס ולא עברו לאחר מכן ניתוח או סבלו מבעיה שיש ביכולתה להסביר את הרקע להפרעות. הגיל הממוצע שלהם היה 62. אחד מהם עבר ניתוח להרחבת צוואר שלפוחית השתן והאורולוג שטיפל בו לא יכול היה לתת הסבר לבעיית הסוגרים. המטופל השלישי היה זקוק מידי פעם לניקוז שלפוחית השתן באמצעות קטטר, למרות שבלוטת הערמונית שלו נכרתה. לרביעי הייתה אי שליטה על שלפוחית השתן, על פי דברי רעייתו (הוא התאבד). החמישי פיתח מידי פעם אי שליטה על שלפוחית השתן, אך ביקש שלא ניצור קשר עם האורולוג שלו. המטופל השישי חווה קשיים עם זיהומים חוזרים בדרכי השתן, אך לא פנה לאורולוג.

2 מטופלים התאבדו. בשני המקרים סברו בני המשפחה שהכאבים הכרוניים הקשים היו הסיבה לכך. שני המטופלים עברו ניתוחים רבים בשל פריצות דיסק, במיאלוגרפיה נצפתה חסימה מלאה וארכנואידיטיס. לשניהם נאמר שהם לא מתאימים לניתוח. גילאיהם היו 52 ו-65. אחד הרעיל את עצמו על ידי תרופות שונות וטרפנטין. השני קפץ מקומה שישית, על פי דברי אשתו, אך בתעודת המוות נכתב שהוא מת בגלל אי ספיקת לב חריפה. בשל חוסר התאמה זה, נעשו ניסיונות ליצור קשר עם בני המשפחה בכל מקרי המוות ב-10 המקרים הנוספים וסיבת המוות לא נראתה קשורה ישירות למחלת הארכנואידיטיס (כפי שהם מוצגים בטבלה2). להוציא שני מקרי התאבדות, גיל הפטירה הממוצע היה 66, קיצור של 12 שנים בתוחלת החיים על פי פרסומים מדעיים.

מצב תפקודי בעת המעקב הוערך על ידי היכולת ללכת, לעבוד ולנהוג. 72% היו מסוגלים ללכת ללא עזרים, 21% היו זקוקים לעזרים ו-7% לא היו מסוגלים ללכת. 57% לא היו מסוגלים ללכת על העקבים, 53% לא היו מסוגלים ללכת על קצות האצבעות ו-50% לא היו מסוגלים לעשות את שניהם. 37% עבדו במשרה מלאה עד זמן פרישתם. 13% היו מסוגלים לעבוד משרה חלקית, ו-50% לא היו מסוגלים לעבוד כלל. 49% נהגו במכונית ללא כל הגבלה. 36% נהגו עם הגבלות, או לגבי מרחק או הזדקקות לעזרי נהיגה מיוחדים. 15% לא היו מסוגלים לנהוג כלל.

מרבית המטופלים ענו על השאלון לגבי שימוש בסמים והתמכרות לאלכוהול בכנות מפתיעה, למרות שחלק מהתשובות נלקחו מרשומות ביתי החולים, רשומות מרפאה או בני זוג. 7 מטופלים (24%) לא נטלו משככי כאבים נרקוטיים. 17 (59%) נטלו משככי כאבים נרקוטיים על בסיס יומיומי. מטופל אחד השתתף בתוכני לגמילה בסמים ו-7 מטופלים בתכנית להתמודדות עם כאב כרוני, כולל גמילה. מטופל אחד השיג תרופות ממקור אחר פרט לרופא המטפל שלו. כל האחרים קבלו את התרופות מרופא המשפחה, אורטופדים או נוירולוגים. 6 מטופלים (21%) הודו על קשיים בהתמודדות עם אלכוהול בזמן מסוים מאז אובחנו במחלה.

דיווח סובייקטיבי לגבי הצלחת הטיפול, מאכזב, למרות שמספר המשתתפים במחקר זה קטן מידי כדי להפיק מסקנות בעלות משמעות סטטיסטית. תוצאות חיוביות נזקפו לדגמי טיפול אשר היה באפשרותם להקל, אך לא להסיר לחלוטין, את הכאבים. 4 מתוך שבעה מטופלים שהשתמשו ב-TNS, השיגו הקלה. רק 3 מתוך 10 מטופלים שהשתמשו ב- Dorsal Column Stimulator, הרגישו שהוא יעיל. מטופל אחד שהשתמש בגירוי מוחי להקלת כאבים, לא הפיק מכך תועלת. ליזיס באמצעות ניתוח של ההידבקויות היה יעיל ב-6 מתוך 12 מטופלים. לא חל כל שיפור באף אחד מ-3 המטופלים שקבלו זריקה של Chymopapain. 3 מתוך 8 מטופלים שקבלו סטרואידים אל תעלת עמוד השדרה חוו הקלה בכאבים. תוכניות לטיפול בעמוד שדרה שכללו יעוץ פסיכולוגי אינטנסיבי, טיפול בגמילה מנרקוטיקה, ופיזיוטרפיה אגרסיבית, נוסו על ידי 8 מטופלים. 4 חוו שזה עזר. 10 מטופלים ניסו פיזיוטרפיה או תרגילים גופניים. 4 מתוכם, החמיר מצבם, 4 השתפרו ו-2 הרגישו שזה לא סייע אך גם לא הזיק.

 
דיון
 

ארכנואידיטיס הפכה להיות ישות פתולוגית מוכרת בתחילת המאה ה-20. היו לה כינויים שונים: "מנינגיטיס כרונית של עמוד שדרה", ארכנואידיטיס ספינלית התדבקותית" ו-"Meningitis Serosa circumscripta Spinalis". הארכנואיד הנו קרום עדין ללא כלי דם המצוי בין שני קרומים וסקולריים: קרום הפיה וקרום הדורה. בסקירה על ידי מיקרוסקופ אלקטרוני, ישנם שני דפוסים של שטח הפנים של קרום ארכנואיד בריא: מנוקב ובנוי מרצועות מקבילות הנראות כמו רשת צפופה (הקרום הזהוב). מקור התמונה

 

כאשר הוא מגורה, קרום הארכנואיד מגיב בתגובה דלקתית, שחולקה על ידי Burton ל-3 שלבים: בשלב הראשון, "רדיקוליטיס", נפיחות וגודש (היפרמיה) של שורשי העצבים, מלווה באקסודט פיברוטי, ותסנין של תאים ההורסים את תצורת שטח הפנים. בשלב השני, "ארכנואידיטיס", ישנה התגברות של הסננת פיברובלסטים והתכסות בקולגן. מכיוון שהארכנואיד איננו וסקולרי, רצועות פיברוטיות אלה אינן יכולות להיות מסולקות. הן יוצרות  "גשרים" של פבירוציטים ובכך גורמות לפיה ולדורה להדבק זו לזו באמצעות הארכנואיד ולהצר את החלל הסובארכנואידלי.

ארכנואידיטיס הדבקותית היא השלב השלישי והסופי. פעימות הדורה נעלמות. שורשי העצבים, הנדבקים לרקמה הצלקתית ומתערבבים עמה, סובלים כעת מאספקת דם נמוכה ומתנוונים באופן מתקדם. בשל הכליאה, הם נתונים לסכנת מיקרוטראומה חוזרת וכמו כן הם נחתכים בקלות עם פתיחת הדורה או כאשר ישנם קרעים בדורה. עלולות להיווצר ציסטות המתמלאות בנוזל מערכת העצבים או על ידי שאריות חומר ניגודי על בסיס שומן, כתוצאה מההדבקויות. סיבוכים נוספים כוללים ארכנואידיטיס הסתיידותית. כמו כן עלולה להיווצר סרינגומיאליה, כאשר התהליך הדלקתי מתקדם לחוט השדרה עצמו.

באופן היסטורי, תוארה האטיולוגיה של ארכנואידיטיס על רקע של מנינגיטיס חיידקית (עגבת, גונוראה או שחפת), מנינגיטיס וירלית, אנצפליטיס, מחלות טפילים, מחלות ממאירות וחבלה בחוליות. מאוחר יותר הוכרו גורמים יטרונגניים כמובילים להתפתחותה של ארכנואידיטיס, כולל ניתוח עמוד שדרה, הרדמה איזורית, חומרי ניגוד רדיופאקים מוזרקים לעמוד שדרה, והזרקת קורטיקוסטרואידים. כיום, מרבית המקרים המדווחים של ארכנואידיטיס קשורים עם מחלת דיסק גבית, מיאלוגרפיה וניתוחים.

French (1946) היה הראשון שציין שפריצה של דיסק בין חולייתי היא כשלעצמה עלולה לגרום לתגובת דלקת בארכנואיד. בשנת 1972, Ransford & Harries דווחו על 5 מקרים של ארכנואידיטיס מקומית כסיבוך של פריצת דיסק שלא נגרמה לא על רקע מיאלוגרפיה ולא על רקע ניתוח. הם הציעו שדבר זה התרחש בשל מיקרו טראומה שנגרמה על ידי בלט הדיסק עצמו. יתכן שחומר הדיסק גרם לרדיקוליטיס על ידי תגובה אוטואימונית. הוכח שנוזל הגליקופרוטאין מהווה אנטיגן כאשר הוא משוחרר מהאנולוס. דבר זה גורם לרמה גבוהה של נוגדנים בסרום לאחר 3 שבועות. ברור שמחלת דיסק הנה גורם חשוב, גם אם לא ישיר. זאת הסיבה השכיחה ביותר לכך שמטופל העובר תהליכים אבחוניים או טיפוליים עלול ללקות באנרכנואידיטיס. Show et al הציגו סדרה של 80 מקרים של ארכנואידיטיס, 64% מהם סבלו ממחלת דיסק קודמת. בסדרה שלנו, 90% מהמטופלים חפשו במקור טיפול רפואי בשל מחלת דיסק.

דווח גם שהיצרות תעלת עמוד השדרה היא גורם לארכנואידיטיס. המנגנון המוצע הוא לחץ מכני מתמשך ומיקרו טראומה ל-Cauda Equina. בסדרה שלנו היו 3 מטופלים עם ארכנואידיטיס והיצרות של תעלת עמוד השדרה שלא עברו לפני כן כל הליך אבחוני או טיפולי. לרוע המזל, 2 מהם לא היו זמינים לצורך המעקב.

השימוש בכל חומר ניגודי במיאלוגרפיה, בין אם על בסיס שומן ובין אם על בסיס מים, יוצר תגובה בלפטומנינגים. Preacher & Robertson בשנת 1945, היו הראשונים לדווח על התגובות השונות של קרומי מערכת העצבים, כולל לויקוציטוזיס, עלייה ברמת החלבון, ועלייה בלחץ נוזל מערכת העצבים, לאחר מיאלוגרפיה עם Pantopaque . בשנת 1978, Hansen et al, זיהו 43 מקרים של ארכנואידיטיס ב-256 מיאלוגרפיות שנעשו ב-192 מטופלים. כאשר הם עשו השוואה בין חומרי ניגוד שונים, הם מצאו שההארעות הגבוהה ביותר הנה לאחר שימוש ב-Pantopaque – 70%. הוא מצא גם הארעות משמעות של ארכנואידיטיס בחומר ניגודי יוני, על בסיס מים, אך לא לאחר שימוש ב-Metrizamide, חומר ניגודי לא-יוני. חוץ מסוג חומר הניגוד, ישנם גורמים נוספים המעלים את ההארעות של ארכנואידיטיס: מינון החומר, זמן המעקב לאחר ביצוע מיאלוגרפיה, וריכוז החלבון ב-CSF. ניצוח קודם לא הגביר את ההארעות באופן משמעותי, בסדרת מחקר זו. Feffer & Davis מצאו אף הם הארעות גבוהה של ארכנואידיטיס לאחר מיאלוגרפיה באמצעות Pantopaque, ללא קשר לניתוח (24%). מחקרים קליניים רטרוספקטיביים רבים בארכנואידיטיס הראו שכמעט 100% מהמטופלים עברו לפחות פעם אחת מיאלוגרפיה באמצעות Pantopaque. הסדרה שלנו איננה יוצאת דופן. 95% מהמטופלים שלנו עברו מיאלוגרפיה באמצעות Pantopaque לפני התפרצות מחלתם.

חשוב לציין, יתכן שחומר ניגודי על בסיס מים גם הוא עלול לגרום לארכנואידיטיס. Kelley et al הציעו שחומרי ניגוד מהווים אנטיגן וגורמים לארכנואידיטיס על רקע של תגובה אוטואימונית. יחד עם זאת, Garancis & Haughton לא הצליחו להוכיח נוכחות של חומר ניגודי על בסיס מים לאחר 24 שעות בנוזל עמוד השדרה וגם לא תגובה אוטואימונית, באמצעות מיקרוסקופ פלורוסנטי.

מספר חוקרים מצאו שחומר ניגודי על בסיס שומן מעורב בדם, במחקר על כלבים, מגביר את הגירוי של קרומי מערכת העצבים וגורם לארכנואידיטיס. יחד עם זאת, מחקרים רטרוספקטיביים לא הצליחו להוכיח את עליית ההארעות של ארכנואידיטיס במצבים של דליפת דם. ישנה עליה בהארעות של ארכנואידיטיס לאחר ניתוחי גב שלפניהם נעשתה למטופל מיאלוגרפיה עם חומר ניגודי על בסיס שומן. תופעה זו נמצאה גם בחומרי ניגוד יונים על בסיס מים.

מחקרים מוקדמים יותר הציעו שהזרקה פרופילקטית של סטרואידים לתעלת עמוד השדרה עשויה למנוע ארכנואידיטיס. אך מחקרים מאוחרים יותר הראו שלא רק שהיא איננה יעילה, אלא שהיא עצמה עלולה לגרום לארכנואידיטיס, במיוחד Depo medrol.

בהתבסס על הדיון שהובא עד כה, מה בסופו של דבר גורם לארכנואידיטיס? האם היא נגרמת על ידי רדיקוליטיס כימית על רקע מגע עם חומר ניגודי, גירוי טראומטי כתגובה לניתוח, היצרות תעלת עמוד השדרה או לחץ בשל פריצת דיסק, או כתגובה לחומר ניגודי או חומר דיסק המעוררים תגובה אוטואימונית?  Burton הציע שהאינטראקציה בין תגובת הדלקת, מגע עם גוף/חומר זר, ותגובה אוטואימיונית, היא בסופו של דבר אחראית להתפרצותה של ארכנואידיטיס.

מיאלוגרפיה היא הדרך הטובה ביותר לאבחן ארכנואידיטיס (המאמר נכתב טרם כניסת מכשיר ה-MRI לשימוש שגרתי). על פי Lombardi & Passerini ישנם דפוסים מוזרים רבים מיאלוגרפיה, אך יחד עם זאת, טיפוסיים. המדדים לאבחון ארכנואידיטיס באמצעי הדמייה כוללים: חסם מלא או חלקי, Tapering של השק הטרמינאלי, חוסר סדירות לטראלית, פיזור לא סדיר ולא רגיל וחללים בחומר הניגוד, התקבעות של חומר הניגוד, וצורות דמויות ציסטות. כאשר קיים חסם מלא, בדרך כלל תופעה של אי סדירות בשוליים במקום החסימה תאפשר לעשות אבחנה מבדלת בין ארכנואידיטיס לבין גידול או פריצת דיסק. MRI יכול אף הוא לתת הדמייה של ארכנואידיטיס ויתכן שהוא יהיה האמצעי המועדף בעתיד.

בדיקות מעבדה אינן יעילות באבחון ארכנואידיטיס, אפילו בדיקה מעבדתית של נוזל עמוד השדרה היא בדרך כלל תקינה. מספר מחברים דווחו על עליה קלה או בינונית ברמת החלבון בנוזל עמוד השדרה, אך אין זה מדד אמין. נטייה לעלית רמת החלבון בנוזל עמוד שדרה במצב של חסם מלא תוארה על ידי Ransford  &  Harriesו-Quiles et al אך דבר זה לא נמצא בקבוצת המחקר שלנו. רמת החלבון הממוצעת במחקר שלנו הייתה 53 מיקרוגרם אחוז, רמה שהיא גבוהה רק מעט מן התקין. רק 3 מהמטופלים שלנו היו עם חסם מלא מיאלוגרפיה, ורמת החלבון בנוזל עמוד השדרה, הייתה גבוהה מעל התקין.

אלקטרומיוגרפיה – EMG איננה יעילה באבחנה של ארכנואידיטיס ואין מדדים אבחוניים לגבי מחלה זו. בקבוצת המחקר שלנו, המטופלים שעברו בדיקה זו הציגו שינויים קלים עד בינוניים בבדיקה, בדרך כלל דו צדדים.

תוצאות הטיפול היו מאכזבות ולא מעודדות. ליזיס מיקרוסקופי של הנגעים בארכנואיד, נעשה במספר מטופלים בקבוצה שלנו, אך טיפול זה הומלץ עם הסתייגויות רבות. Long  דיווח על שיפור של 47% בטווח הארוך, אך 15% הציגו החמרה בחסרים נוירולוגיים, שאופיינו בדרך כלל בבעיות תפקוד של הסוגרים – שלפוחית השתן ומעיים. כיום הוא ממליץ על פעולה זו, רק במצבים בהם ישנה החמרה קשה של המחלה. Macnab המליץ על הפרדה של שרוולי שורשי העצבים, ו-Crock דיווח על פרוצדורה במהלכה נעשה פתח בקרום הדורה, מבלי לגעת בארכנואיד עצמו. מחברים אחרים התנגדו להתערבות מסוג זה, בשל היווצרות הצלקת, דבר שעלול להחמיר את מצבם של המטופלים בשל טראומה ניתוחית נוספת. 12 מהמטופלים במחקר שלנו עבר ליזיס ניתוחי של ההדבקויות, למרות ששישה הצהירו שפעולה זו עזרה להם, בטווח הארוך כולם דרגו את עצמם "ללא שינוי" (7) או "גרוע יותר" (4), בהשוואה למצב בו אובחנו. אחד מהם התאבד. 4 מטופלים במחקר שלנו עברו Rhizotomy, שניים טענו שהפעולה עזרה להם, אך בטווח הארוך 3 הרגישו שמצבם החמיר ואחד הרגיש שהוא נותר ללא שינוי. אחד מהם פיתח הפרעות בסוגרים.

השתלת מכשיר לגירוי דורסלי -  Dorsal Column Stimulator, נקרא "טיפול הבחירה האולטימטיבי" מכיוון שהוא עובד על כאב Pallcospinothalamic. Burton טוען לשיפור של 50% בכאב ובתפקוד באמצעי זה. De la porte & Siegfrid דווחו על שיפור סובייקטיבי של 60% בכאב, הפחתה של 40% בטיפול התרופתי ועלייה ב-26% בכושר העבודה. 10 מטופלים בקבוצת המחקר שלנו ניסו DCS, אך רק 3 הרגישו שהטיפול סייע להם. 4 מתוך 7 מטופלים שטופלו באמצעות TNS, דווחו על תגובות טובות.

הזרקת סטרואידים לתוך תעלת עמוד השדרה הביאה לשיפור על פי גרסתם של Sehgal & Gahrner , למרות שהוכח על פי אחרים שהם רעילים במיוחד ועלולים בעצמם לגרום לארכנואידיטיס. Gourie-Devi & Satish טענו כי 73% ממטופליהם השתפרו לאחר הזרקה אינרטקלית של Hyaluronidase. אף אחד מסוגי הטיפולים הללו לא נוסה בקבוצה שלנו. זריקה אפידוראלית נעשתה בקרב 8 מטופלים, אך רק 3 מהם הרגישו שיפור.

תוכניות אגרסיביות לטיפול בכאב צומחות וגדלות והן פופולאריות כיום. הן כוללות: טיפול בתלות בחומרים כימיים, פיזיותרפיה אינטנסיבית, ייעוץ ועיצוב התנהגות. מכיוון שפעילות גופנית בדרך כלל מגבירה כאבים בארכנואידיטיס, התועלת בפיזיותרפיה עבור מטופלים אלה, שנויה במחלוקת. Johonston לא כלל פיזיותרפיה בתוכנית למטופלים שלו, בעוד ש- Weisel המליץ על פיזיותרפיה במסגרת היכולות של המטופלים. 4 מתוך 10 מטופלים במחקר שלנו השתפרו עם פיזיותרפיה, 4 החמיר מצבם ו-2 חשו ללא שינוי. למרות שקבוצת המחקר שלנו קטנה, ולא ניתן להסיק מסקנות לגבי אף שיטה טיפולית, עדיין ברור מהתוצאות שאין ריפוי לתסמינים של ארכנואידיטיס.

בקשר בין ארכנואידיטיס לבין כאב, הוא סוגיית המפתח בכל אשר נוגע לארכנואידיטיס. Mayfieldמאמין שמחלה זו הנה אנלוגית למחלת הסרטן "היא לא מלווה בכאבים, אלא אם כן העצבים נלכדים ברקמה נוקשה וגורמים לנזקים בפעילות איברים שונים". הוצע לאחרונה ששורשי העצבים הדורסליים שולחים גירויים תמידיים בשל קיבוע והתכווצות על שורשי העצבים. חלק מהמחברים מאמינים שכל המטופלים הסובלים מארכנואידיטיס הדבקותית, סובלים מתסמינים. ולמרות זאת, חלק מהמחקרים מראים חוסר התאמה בין השינויים המיאלוגרפיים לבין אופי התסמינים.

. Brodsky דיווח על 36 מטופלים ללא תסמינים עם מיאלוגרפיה מתאימה לארכנואידיטיס. הוא חש שבמרבית המטופלים שהציגו תסמינים, היה לכך הסבר אחר. במחקר שלנו, רק 4 מטופלים עם מיאלוגרפיה לא תקינה, הציגו תסמינים מועטים. יחד עם זאת, אנחנו מאמינים שחשוב מאוד לשלול מקורות אחרים לכאבים. אנחנו מסכימים עם כך שאופי ממצאי המיאלוגרפיה או חומרת המצב, לא תמיד עולים בקנה אחד עם התצוגה הקלינית. כמו כן מצאנו שהתוצאות לטווח ארוך אף הן לא תמיד מצויות בהתאמה לחומרת הממצאים במיאלוגרפיה. 6 מטופלים במעקב, הציגו חסם מלא בבדיקת מיאלוגרפיה. אחד מהם התאבד, ומטופל אחד הרגיש שמצבו החמיר מאז זמן האבחנה. יחד עם זאת, 4 מטופלים אחרים חשבו שמצבם היה ללא שינוי מאז זמן האבחנה. כל המטופלים הללו היו מסוגלים לנהוג, וכולם, פרט לאחד, היו מסוגלים לעבוד. רק אחד מהם לא היה מסוגל ללכת והיו לא בעיות בשליטה על סוגרים.

קיימת מחלוקת בספרות האם יש או לא, דפוסי כאב ספציפיים במחלת הארכנואידיטיס. De la porte & Siegfrid כינו את הארכנואידיטיס "מחלה פולימורפית". Burke et al תארו את המחלה כמשתרעת על טווח רחב, החל מתסמונת הלחץ על שורש עצב אחד, עד רדיקולופתיה בילטרלית או עירוב של מספר רמות, מלווה בעצירת שתן, דיסאסטזיה צורבת, וסיאטיקה.  Johonston et al מאמינים שאין אפשרות להבחין בין התסמינים של ארכנואידיטיס לבין אלה המופיעים במחלת דיסק כרונית. במחקרים אחרים, כאבים בגב וברגליים היו כמעט אוניברסאליים. 2 מטופלים בקבוצת המחקר שלנו סבלו רק מכאבים ברגליים, ואחד סבל רק מכאבי גב. כל האחרים שהיו להם תסמינים, סבלו כאבים בגב וברגליים גם יחד. הכאבים ברגליים נטו להיות דו צדדיים (52% עם האבחנה ו-75% במעקב), בהתאמה למחקרים אחרים. למרות שאופי הכאב עלול להיות רדיקולרי, הוא נוטה להיות בעל פיזור נרחב יותר ולעתים אף "מוזר". הכאב מתואר לעתים קרובות של "לחץ סביב לרגליים", למרות שאף אחד מהמטופלים שלנו לא דיווח על דפוס כזה. ממצא  אחר, כמעט אוניברסאלי, בקבוצת המחקר שלנו הנו תלונה על החמרת הכאבים עם פעילות, במיוחד בעמידה או בהליכה. התכווצויות או עוויתות בשרירי הרגליים היו גם הן שכיחות. תופעה זו מופיעה באופן כללי בעת פעילות, אך עלולה לעתים להופיע גם במנוחה. De la porte & Siegfrid מצאו שעוויתות והתכווצויות ליליות בקרב חולי ארכנואידיטיס, הנן מאפיין, למרות שתופעה זו לא הייתה שכיחה במחקר שלנו.

דיווחים על חסרים נוירולוגיים בספרות מתפרשים החל מ"ללא חסרים נוירולוגיים" עד ל"100%" Stookey מצא שהפרעות מוטוריות הן מאפיין בולט של המחלה, בעוד ש-Lerman&Darsin חשבו ששינויים תחושתיים היו ממצא עקבי. De la porte & Siegfrid מצאו שבקרב 100% של המטופלים ניתן למצוא חסרים נוירולוגיים אובייקטיביים ול-10% יש תסמונת זנב הסוס. Quiles et al דיווחו על חסרים נוירולוגים במרבית המטופלים שלהם, ו-Banner דיווח על חסרים נוירולוגיים בשני שליש של מטופליו. במחקר שלנו 66% הציגו חולשה מוטורית, שינויים בתחושה – 74% והפרעות בהחזרים גידיים אסימטריים – 70%. שיעור חיובי של הרמת רגל ישרה, אף הוא משתנה על פי הספרות, החל מ-20% ל"בדרך כלל". חוקרים אחרים מצאו תופעה חיובית זו ב-50%. המחקר שלנו מציג ממצאים דומים. סימנים אחרים שדווחו על ידי Burton הם הגבלות בתנועת הגב, רגישות באיזור הסיאטיקה, וספאזם של השרירים באזור החוליות.

 

הפרעות בתפקוד הסוגרים מתפרשות על שכיחות של 6% עד 30% (מקורות במאמר). זאת הבעיה הקשה ביותר לביסוס כנגרמת על ידי הארכנואידיטיס וקשה לייחס אותה באופן ישיר למחלה. גורמים רבים נוספים עלו במחקר שלנו להתפתחות בעיות בתפקוד הסוגרים, כמו גיל מבוגר, מחלת ערמונית וניתוח. Stookey כתב שהפרעות בתפקוד הסוגרים: חלחולת ושלפוחית השתן, מופיעות מאוחר יותר במהלך המחלה, ומאופייניות יותר על ידי דחיפות ותכיפות ופחות על ידי אי שליטה.

האם התסמינים מתקדמים עם הזמן? במחקרים מוקדמים יותר, ארכנואידיטיס נחשבה למחלה מתקדמת באיטיות, ולעתים מחקה גידול בחוט שדרה, גורמת לפרפלגיה ואפילו מוות. רוב המטופלים שנחקרו במחקרים אלו סבלו מארכנואידיטיס בעמוד שדרה חזי או צווארי. ישנו שינוי בפיזור סוגי הארכנואידיטיס במהלך הזמן, כאשר כיום רוב המקרים הנם ארכנואידיטיס של עמוד שדרה מותני. בניגוד לארכנואידיטיס בעמוד שדרה חזי או צווארי, מחלה באזור עמוד שדרה מותני לעתים נדירות בלבד מתפשטת לאזורים אחרים. מסיבה זו נדיר שארכנואידיטיס בעמוד שדרה מותני מתקדמת לשיתוק או למוות. צויין במחקרים אחרים שמהלך המחלה איננו עקבי והוא מאופיין בתקופות של רמיסיה חלקית והחמרה למשך תקופות משתנות. באופן כללי, התקדמות התסמינים והפגיעה ביכולת התפקודית, מצויים בויכוח בספרות המקצועית. Shaw et al דיווח ש-25% חווים מחלה מתקדמת, למרות במחקרם לא דווח על שיתוקים בעקבות ארכנואידיטיס של עמוד שדרה מותני. Burton דיוחח על כך שהמחלה מגבילה את עצמה, ואחרים (מקורות במאמר) מאמינים שהתקדמות איננה המהלך הטבעי של המחלה והיא מתרחשת בדרך כלל על רקע פרוצדורות ניתוחיות הנעשות בעקבותיה. ברבים מהמחקרים הללו, תקופת המעקב הייתה קצרה או לא צוינה. הגדרת הפרוגנוזה לטווח הארוך קשה בשל גורמים נוספים, כמו הזדקנות. רק שני מטופלים במחקר שלנו לקו בשיתוק חלקי. אחד מהם עבר ניתוח לכריתת גידול בחוט השדרה, והשני ניתוח להוצאת דיסק. שני המטופלים הללו נעלמו במהלך המעקב.  מתוך המטופלים שהיו במעקב במשך 10 שנים, ההערכה הסובייקטיבית שלהם לגבי מצבם בעת המעקב בהשוואה לזמן האבחנה: 7% הרגישו שהו השתפר, 59% הרגישו שהוא יציב, 33% הרגישו שמצבם החמיר. כמעט כולם ציינו שהתסמינים השתנו על רצף הזמן, ולמעשה 57% מהם שינו את הערכתם לגבי התסמינים בתקופה של שנה וחצי. למרות שמרבית המטופלים היו מסוגלים ללכת ולנהוג במכונית ללא הגבלה, היכולת לחזור לעבודה מלאה, נפגעה באופן בולט. מרבית המטופלים היו תלויים בטיפול נרקוטי משכך כאבים, על בסיס יומיומי, ומספר מהם הודו שהם מתמודדים עם בעיות הקשורות בהתמכרות לאלכוהול. שני מקרי המוות בגין התאבדות היו קשורים לארכנואידיטיס. שאר מקרי המוות היו בשל סיבות טבעיות ולא קשורות לארכנואידיטיס, למרות שמבחינה סטיטסטית, נמצא קיצור בתוחלת החיים ב-12 שנה.

 

מסקנות

ארכנואידיטיס יכולה להיות מחלה הגורמת לכאבים ולנכות. יחד עם זאת, התסמינים בקבוצת המחקר שלנו היו פחות או יותר יציבים לאורך השנים, ללא עדות ברורה להתקדמותם. כמעט כל המטופלים עברו מיאלוגרפיה עם Pantopaque ו/או ניתוח בעמוד שדרה. המצב המקדים השכיח ביותר היה פריצה של דיסק. במעקב לאורך זמן, כאבים ונכות נטו להיות כפי שהיו בעת האבחנה, למרות שחומרת התסמינים אופיינה בתנודות. נראה שמהלכה הטבעי של המחלה הנו מתקדם במידת מה בחלק מהמטופלים, בעיקר במה שנוגע לבעיות בתפקוד הסוגרים בקרב 23% מהמטופלים. בעיות בתפקוד פעולת המעיים נדירות. מטופלים אלה תפקדו היטב בסגנון חיים של ישיבה, אך שיעור החוזרים לעבודתם במשרה מלאה, הנו נמוך ביותר. סמים ואלכוהול הפכו לבעיה שכיחה אצל חלק מהמטופלים. אין ריפוי למחלה. ניתוח איננו התשובה, וטומן בחובו את הסיכון להחמרת החסרים הנוירולוגיים. יחד עם זאת, יש לשלול סיבות אחרות לכאבים. כאשר מוצאים פתולוגיה מתלווה המצריכה התערבות ניתוחית, אין להתייחס לארכנואידיטיס כהתוויית נגד לניתוח. מטרת הטיפול לסייע למטופל לשבו ולתפקד בחברה. לדעתנו, זה ההישג הטוב ביותר אותו ניתן להשיג באמצעות טיפול שמרני ובאמצעות גישה של תוכנית לניהול כאבים.